1בטל התנאי "מדה בחבל" את התנאי "הן חסר הן יתר", שבכל מקרה הולכים אחר לשון אחרון שאמר, אלו דברי בן ננס.2א גמרא אמר ר' אבא בר ממל אמר רב: חולקין עליו חביריו על בן ננס ואינם מסכימים עימו שהולכים אחר הלשון האחרון. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו רב בכך? הלא כבר תנינא שנינו דבר זה: מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו והוסכם ביניהם שיהיה מחיר השכירות בשיעור שנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש,3ובא מעשה זה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי לדון לגבי שנה מעוברת, האם חודש העיבור הוא בכלל "שנים עשר זהובים לשנה", או שצריך לשלם תוספת עבורו, שהרי אמר ב"דינר זהב לחודש", ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור משמע שבמקום כזה שאומר שני לשונות סותרים פסקו חכמים שספק הוא, ויחלוקו!4ומתרצים: אי מהתם אם משם בלבד לא הייתי יודע שחלוקים חכמים על בן ננס בכל מקרה, שכן הוה אמינא הייתי אומר כי התם שם הוא שאמרו שיחלוקו, משום דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה שמצד אחד יש מקום לומר שהוא חוזר בו מדיבור ראשון, וקוצב מחיר של דינר זהב לחודש, ומן הצד האחר איכא למימר פרושי קא מפרש יש מקום לומר שהוא מפרש את הדברים שאמר תחילה. שאין כוונתו להתייחס כלל לחודש העיבור, אלא רצונו לומר שהתשלום לשנה לא יהא בסוף השנה, אלא דינר זהב בכל חודש, ומכיון שיש ספק במשמעות דבריו — יחלוקו, אבל הכא כאן במשנתנו שבודאי קא הדר ביה חזר בו — אימא אמור שלא חולקים חכמים בזה, ומודים הם לבן ננס, על כן קא משמע לן השמיע לנו שחולקים עליו.5ובדומה למה שהובא קודם לכן בשם רב, אמר רב יהודה אמר שמואל: משנתנו זו היא כדברי בן ננס שהולך אחר לשון אחרון, אבל חכמים אומרים: הלך לך אחר פחות שבלשונות, כלומר, יש ללכת תמיד אחר הלשון הכוללת פחות מהאחרת, ולפי הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה.6ותוהים: מכלל הלשון "זו דברי בן ננס "שאמר שמואל נראה שזו היא שיטת בן ננס, ואולם שמואל עצמו לא סבירא ליה סבור הוא כן? והא והרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם, האומר לחבירו: "כור מידה בת שלושים סאים תבואה, בשלשים סלע אני מוכר לך" — יכול לחזור בו מן המכר אפילו בסאה האחרונה שמודד, שהרי התנה למכור כור שלם, וכל זמן שלא מדד כור שלם עדיין לא חלה המכירה.7אבל אם אמר לו "כור בשלשים, כל סאה בסלע אני מוכר לך" — ראשון ראשון מן הסאים שמדד קנה. משמע ששמואל סבור שהולכים אחר לשון אחרון, "סאה בסלע", שלפיה מכר כל סאה לעצמה! אלא צריך להסביר שמה שאמר שמואל "זו דברי בן ננס", משמעו: "זו" וסבירא ליה וסבור הוא כשיטה זו, שהולכים אחר לשון אחרון.8ואף על כך שואלים: ומי סבירא ליה והאם סבור הוא כך? והאמר והרי אמר שמואל: מה שפסקו חכמים בענין המשכיר מרחץ ואמר לשוכר שהוא משכיר אותו בשנים עשר זהובים לשנה, דינר לחודש, שיחלקו ביניהם את חודש העיבור, הרי דווקא במקרה שבא המשכיר לתבוע את דמי השכירות באמצע החדש עסקינן עוסקים אנו, אבל במקרה שבא בתחלת החדש — הרי כולו למשכיר שתובע את שכרו, שהרי הוא המוחזק בקרקע. וכן אם בא בסוף החדש — כולו לשוכר, שהרי הוא מוחזק בכסף. ומכאן משמע שלדעת שמואל אין הולכים אחר לשון אחרון, אלא רואים זאת כספק שקול הנידון לפי הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה"!9אלא לעולם תפרש שמה ששמואל אמר "זו" כוונתו: והוא עצמו לא סבירא ליה סבור כן, ש"תפוס לשון אחרון", ולדעתו כאשר יש שני לשונות סותרים ספק הוא, כחכמים. והתם ושם בענין חודש השכירות הנוסף טעמא מאי מהו הטעם למה שאמר שאם בתחילת החודש — כולו למשכיר, בסופו — כולו לשוכר? משום דתפיס שהוא תופס, ומספק משאירים את הדבר בידי המוחזק בו.10הכא נמי כאן גם כן בענין מכירת התבואה, כשאמר "כור בשלושים, סאה בסלע" הא תפיס הריהו תופס, שמה שכבר נכנס בקופתו של הקונה — הריהו כשלו ואין המוכר יכול לחזור בו, ולפיכך ראשון ראשון קנה, ולא משום "תפוס לשון אחרון".11באותו נושא אמר רב הונא, אמרי בי היו אומרים החכמים בבית רב: אם אמר אדם "איסתרא מאה מעי מעות ", ואיסתרא הוא מטבע ששוויו תשעים ושש מעות, אנו אומרים שהתכוון למאה מעי מעות. אם אמר הפוך: "מאה מעי איסתרא" — אנו אומרים שהתכוון לאיסתרא.12ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו רב בכך, האם את הכלל שתפוס לשון אחרון? הא הרי כבר אמרה רב חדא זימנא פעם אחת, שאמר רב: אי הואי התם אם הייתי שם בבית המדרש, כשנדונה הבעיה לגבי תשלום שכירות המרחץ בחודש העיבור, הוה יהיבנא כוליה הייתי נותן את הכל את דמי שכירות כל החודש למשכיר, משום שבסוף דבריו אמר "דינר זהב לחודש"!13ומשיבים: בכל זאת צריכים שני הדינים להיאמר, ואין ללמוד זה מזה, שכן אי איתמר הא אם היתה נאמרת הלכה זו ב"איסתרא מאה מעי" בלבד, ולא איתמר הא נאמרה זו במרחץ, הוה אמינא מיהדר קא הדר ביה הייתי אומר שהוא חוזר בו מדיבורו הראשון "איסתרא" בדיבורו השני "מאה מעי", שהרי הדברים סותרים זה את זה, ומשום כך הולכים אחר לשון אחרון. אבל הכא כאן בענין חודש העיבור מהו דתימא שתאמר כי רק פרושי קא מפרש מפרש הוא בדבריו האחרונים למה התכוון מתחילה, ואין כאן הוכחה שהולכים בכלל אחר לשון אחרון, על כן קא משמע לן השמיע לנו רב, שככלל הולכים אחר לשון אחרון.
